fbpx

פתחתי את עיני לקול טיפות הגשם המכות על החלון. הסטתי את הוילון בתקווה לראות קרני שמש מבצבצות מבין העננים אך לשווא. ההתרגשות מהחווייה הייחודית של לראות את בת דודתי שזה עתה נחתה מפולין, התעלתה רק במעט על הדיכאון לצאת מהבית ביום חורפי שכזה. לא פעם המלצתי לה להגיע ישירות לת"א, אולי אפילו להתרסק לשבוע בדירתי, אך היא כהרגלה סגרה מלון בפ"ת. "בן דוד קטן, תל אביב יקרה! חוץ מזה בפ"ת אני מרגישה את הישראליות, הכל עממי יותר. מדובר בסך הכל בעשרים דקות במונית שירות". לך תבין פולנים. 

סיימתי את הקפה, נדחסתי לג'ינס, זרקתי על עצמי גופיה מהמדף של ה"יום יומי" ויצאתי מהדירה. לאחר מספר סיבובים ברחובות השכונה במחשבה על היכן חניתי ומתי בכלל היתה הפעם האחרונה בה הוצאתי את הגרוטאה לסיבוב, נמצאה האבדה ויצאתי לדרכי. הרחובות המו אדם ובתי הקפה החלו להתמלא בבלייני הבוקר של העיר. תל אביבים חייבים את הפוזה של העיתון עם הקפה של הבוקר. ככל שהתרחקתי ממרכז העיר האווירה השתנתה. ניחוחות הקפה הפכו אט אט לניחוחות קליית גרעינים, האוכלוסייה הצעירה התחלפה בגיל הזהב והמוזיקה שבקעה ממקלטי הרדיו ברכבים לצדי הפכה בן רגע משלמה ארצי לעומר אדם –  חווייה ייחודית ללא ספק. מן הפח אל הפחת חשבתי לעצמי, אם זאת רמת גן, מה יהיה בפתח תקווה.

התנועה הפכה ערה וכפי שחששתי האווירה בהתאם. צפצופי המכוניות שהשתלבו היטב עם קללות הנהגים אחד כלפי השני גרמו לי להבין שהגעתי ליעד. כל אחד מתנהל ככל העולה על רוחו, אחד עוקף מימין שני חותך משמאל ובכלל נראה כי הרמזורים בעיר הינם לשיקול דעתם של הנהגים. רעש סירנות הוציא אותי משלוותי. הרעש הלך והתחזק בעוד הנהגים חסרי האונים פילסו את דרכם לצדדים, יוצרים פאזל של רכבים בנסיונם לפנות מקום לניידות המשטרה והאמבולנסים. נשארתי לבדי. רב פקד וויז הראה על חישוב מסלול מחדש והבנתי שככל הנראה ארעה תאונה במעלה הרחוב. שברתי את ההגה וברחתי לסמטה שלא הכרתי.

הסמטה היתה צרה למדי וגושי בניינים ישנים ומטונפים סגרו עלי מכל הכיוונים. הערפל הפך כבד יותר ויותר והראייה התערפלה עימו. כשהתפזר הערפל נגלה לעיני נוף שונה לגמרי. הבניינים הישנים פינו את מקומם לשדות נרחבים, כביש הבטון הפך לדרך עפר, רעש הסירנות הוחלף בציוץ ציפורים והרכבים הרבים הפכו לשיחים מרהיבים עליהם פירות בשלל צבעים. ככל שהתקדמתי הנוף הפך פראי יותר עד שהבחנתי שאני ישוב בתוך סירת עץ קטנה, אוחז בידי משוט ומפליג במעלה זרמו של נהר. המקום החל להזכיר לי זמנים נשכחים בהם הייתי צעיר יותר. מבין העצים חשתי במבטים העוקבים אחרי אך לא יכולתי לשים את האצבע על משהו מוחשי. מי הנהר הפכו סוערים ומימיני הבחנתי במעגן. קשרתי את הסירה וצעדתי את דרכי בשביל שהופיע לנגד עיני והשתרך בסמוך למים הזורמים. השביל הסתיים בקרחת יער רחבה שחשפה שמיים נקיים בצבע טורקיז. בהגיעי לקצה קרחת היער עיני נפערו לרווחה. עמדתי על קצו של הר, משמאלי הנהר נקטע והפך למפל אדיר מימדים ומדהים ביופיו שהסתיים באגם מרשים ומסביבו עמק רחב ידיים. קשת רחבה השתקפה על המפל וצבעה את מימיו בשלל גוונים. ציפורים התעופפו להן על רקע יער עבות, עמוס יצורים יפיפיים. לצד חיות שזיהיתי היו זנים שמעולם לא נתקלתי בהם: טווס עם דבשת, אריה עם כנפיים, יצורים קטנים בעלי אוזניים מחודדות ועוד מינים שונים ומשונים, ללא ספק חוויה ייחודית.

"לך בעקבות העצים הכתומים" נשמעה לחישה עמומה ממעמקי היער. השביל תיעתע בי ובכל פעם שנעלם, הבחנתי בגזע עץ כתום שסימן את הדרך הנכונה. המבטים הדמיוניים שחשתי בהפלגה החלו לקבל צורה בדמות עיניים קטנות שהבזיקו מבין צמרות העצים, עוקבים אחר כל תזוזה ומוודאים שלא אעלם. בתום הליכה ארוכה למדי, הגעתי למורד ההר ועמדתי על גדות האגם. "ידעתי שתבוא" לחש קול מאחורי, אותו הקול שהדריך אותי ביער הסבוך. מאחורי עמדה נערה מהממת ביופיה, חשופת חזה ולבושה חצאית ירוקה, עליה חגורה העונדת לצידה סכין מחודדת. "אנחנו מכירים?" שאלתי, מוכה הלם מיופיה האל מותי. "עבר זמן רב מאז היית כאן לאחרונה. זמן רב מדי", ענתה.

לפתע הופיע לנגד עיני אחד היצורים הקטנים בעלי הכנפיים והאוזניים המחודדות. הכניס את ידו אל תוך שקיק בד קטן שהיה תלוי על חגורתו ופיזר מעלי אבקה וורודה. "טינקר?" שאלתי, מופתע מכך שזיהיתי את היצור. "בל!! טינקר בל !" ענה יצור נוסף שהגיע במהירות מסחררת. "זה לא הזמן לקנא סטריינג'ר!" ענתה הפיה הקטנה "כן פיטר, התחתנתי" השיבה לי בחיוך. "וונדי מהממת שכמותך, לא הזדקנת ביום!" אמרתי לנערה המשתכשכת במים. "אתה כן! התגעגעתי אליך מאהב שלי". הבטתי מטה על עבר מי האגם וראיתי בחור צעיר ויפה תואר. "מוכר לך החתיך?" שאלה. הסמקתי במבוכה. "כמה זמן עבר?" "יותר מדי! בוא, יש לנו עניינים חשובים לדון בהם". הלכנו לאורך האגם, מברכים לשלום את כל החיות שחשו כעת בנוח לצאת מהמסתור. "ברוכה הבאה פיטר", "איזה כיף שחזרת", "הגיע הזמן" היו רק חלק מהמילים שנזרקו באוויר. לפתע פנתה וונדי אל תוך השיחים מפלסת את דרכנו מבין הענפים עד שנעצרה אל מול גזע עץ כתום. במרכז הגזע היה חור קטנטן אליו נכנסה טינקר-בל ושניות לאחר מכן נפער חור באדמה. "אי אפשר לסמוך על אף אחד בימנו" אמרה וונדי. "מאז שהוק גייס את השדונים לכוחותיו, אין מקום בטוח". ירדנו מטה אל מתחת לאדמה עד שהגענו לחלל המרכזי. רצפת עץ אלון, ספות עשויות מעלי בננות, קיר מלא קשתות וסכינים והכל מואר באמצעות דלעת שקופה המשתלשלת מהתקרה, בתוכה מאות גחליליות המפזרות אור קסום. העיניים הקטנות שבו והופיעו מכל עבר, מתרבות בקצב מסחרר. "אין לכם מה לפחד ילדים שלי, אבא בבית" אמרתי בחיוך. לפתע הם נגלו לנגד עיני, אלפי ילדים קטנים ומפוחדים, הילדים האבודים שכל כך התגעגעתי אליהם. לאחר שחיבקתי אותם אחד אחד ,התיישבו כולם בצורת מעגל מסביבי ווונדי החלה לעדכן אותי בפרטים. "הוק חזר" אמרה בעצב. "הוא הצליח למצוא את ארץ לעולם לא ומאז אנו חיים בפחד. הוא השתלט על המפרץ, גייס את השדונים שמספרים לו על המתרחש בצד זה של האגם והפיות שמעו שהוא מתכנן את הפלישה בקרוב". הבנתי שעלי להתאפס במהרה ולהגן על המשפחה. שלחתי את התינוקות לאסוף אוכמניות לא בשלות ומהבוגרים לרקוח מהן סם הרדמה, שאר הילדים עסקו בחטיבת עצים. טינקר-בל לקחה את צבא הפיות ואספה נוצות מורעלות מכל טווס שהסכים להתגייס למשימה. וונדי איגדה את כל הילדות שעסקו במלאכת הגילוף וההשחזה ויצרו יחדיו קשתות וחיצים מורעלים. ואני… אני התעופפתי לי לרגל אחר הוק.

"הוק! קפטן הוק!" קראתי ממעלה ההר המשקיף על המפרץ. "תראו מי… החלטת לחזור להציל את המולדת?" אמר בביטחון, אף כי יכולתי לחוש את הפחד בעיניו. "יש לך הזדמנות אחרונה להכנע ולחזור לעולם ממנו באת" אמרתי. "חפש את החברים שלך" אמר תוך שהתכופף וחשף את חלציו. הקרב הסתיים עוד לפני שהחל. הילדים האבודים החלו יורים חיצים מורעלים על חיל החלוץ הפיראטי בעוד הילדות משליחות מרגמות פסיפלורה במילוי שיקוי מרדים על יורדי הספינה. התעופפתי אל עבר הספינה, קשרתי את הוק לתורן ושיחררתי את החבל המשמש לעגינה. בתזמון מושלם, לפקודת טינקר-בל החלו הפיות משליחות אבקה זהובה אל עבר הספינה, דוחקות אותה אל מעבר לקו הקסם המוביל אל ארץ לעולם לו. "ניצחון!" קראה וונדי אל עבר השמיים ובן רגע עטפו אותי הילדים האבודים והניפו אותי באוויר בקריאות "אבא".

בערב התנהל משתה הניצחון שכולו חווייה ייחודית. כוסות ענקיות עשויות קליפות גויאבה, מלאות בנוזל שרף אדום כדם. קערות קוקוס עמוסות אצטרובלים ואגוזים בשלל צבעים וזיקוקים מרהיבים מעשה ידיהן של הפיות. בעודי שוכב על הערסל משקיף על החגיגות, וונדי התקדמה לעברי חבושה בחיוך מסוקס וסיגר רייחני. "פיטר אהובי, ניצחנו בקרב והצלנו את המולדת. מדוע עצוב אתה?" "אני חייב לחזור" עניתי בעצב. "על מה אתה מדבר?, חזרת! זהו ביתך האמיתי ואלו הם בניך" אמרה והצביעה על הילדים החוגגים. "שנים אספת והצלת ילדים חסרי משפחה שלא מצאו את מקומם בעולם, איך אתה מסוגל לנטוש?!" "העולם האמיתי זקוק לי. הרוע מתחיל לחלחל בקרב התושבים, מלחמות ואנשים זדוניים. הם זקוקים לאופטימיות שלי, למחשבה החיובית, לחיוך. מישהו שיידע להצחיק ולרומם את רוחם כשהם למטה." "ומה איתי אהוב שלי? אני לא חשובה?" "אני עוד אחזור אהובה שלי, בינתיים אני צריך אותך פה לשמור על הילדים" אמרתי ונשקתי לה.

"בבקשה אל תלך, בבקשה". היה זה קולה של אימי. "עוד אחזור מתוקה, אל דאגה" אמרתי. "תחזור עכשיו אהוב שלי, הגיע הזמן" "עזבי אותו במנוחה, הוא צריך להתאושש" היה זה קולו של אבי. פקחתי את עייני באיטיות רק בכדי להבין שאני משותק למיטה, גופי כואב ומשפחתי לצידי. מן הפח אל הפחת חשבתי לעצמי.

בשביל זה עזבתי הכל? "מה קרה?" שאלתי "עברת תאונה בדרך למנדי, נכנס בך רכב שעבר באדום" אמר אבי "תנוח אנחנו נמתין פה". "הצלתי אותם אבא, העולם מוגן והסוד שמור לעולם. הספקתי לומר לפני שנרדמתי בשנית.

את קטע הכתיבה הזה כתבתי לפני שש שנים ולא היה לי מושג כמה הוא יהיה רלוונטי לחיי כיום.

כל חיי אני אדם של אנשים, אחד שאוהב לפזר שמחה ואושר בקרב הסובבים אותו. במשך שנים הייתי בעלים גאה של מסעדות וברים בתל אביב כשתפקידי היה לייצר חוויה ייחודית לקהל הלקוחות ולהשאיר להם בסוף כל ערב טעם של עוד. כולם קראו לי פיטר פן, ילד נצחי שלא מפחד להשתעשע, גם אם זה על חשבון עצמו.

בכל ערב הכרתי אנשים חדשים, ממקומות שונים ועם ערכים שונים משלי ועשיתי כמיטב יכולתי להוציא אותם בסוף הערב עם חיוך על הפנים.

הידיעה שאני מתפרנס היטב מלגרום לאנשים לחייך, גרמה לי ללכת לישון בכל לילה עם חיוך על הפנים ולהתעורר ליום חדש עם חיוך גדול יותר לעתיד לבוא, לעוד יום של הגשמה עצמית.

לפני שש שנים, כשכתבתי את הסיפור, הרגשתי שהגיע הזמן לשינוי בחיים. פיטר פן או לא, בגיל מסויים צריך איזון, אי אפשר להמשיך לחיות בלילה ולישון ביום. רציתי לקום בבקרים, להנות מציוץ הציפורים, אולי להתמסד ולהקים משפחה. אז הקמתי עם חבר משרד שיווק קטן, בכל זאת צריך לנצל את הידע שצברתי משני תארים. תחילה הייתי מאוד מרוצה מהפ־ רוייקט החדש, כמו תינוק שצריך לטפל בו ולטפח אותו מיום ליום.

ככל שהזמן עבר, הבנתי שמשהו השתנה בי, אני כבר לא קם בבוקר עם חיוך ולרב, הולך לישון עם יותר דאגה משמחה. הישיבה במשרד בכל בוקר היתה רחוקה ממשאלת ליבי לציוץ הציפורים והעבודה מול בעלי עסקים ממש לא נתנה לי את הסיפוק אליו כמהה נפשי. פיטרפן מת אמרתי לעצמי והרגשתי שבכל שנה שעברה, הזדקנתי בעשור.

לקח לי זמן, אבל בסופו של יום הבנתי שמה שחסר לי יותר מכל זה אנשים. להכיר אנשים חדשים ולייצר עבורם חוויות שלא ישכחו. מפה, מהר מאוד הגיע הרעיון ששינה את חיי, לימודי מורה דרך!

החשש הגדול שלי משינוי קריירה ועוד יותר מהחזרה לשולחן הלימודים התפוגג במהרה כשהבנתי ששולחן הלימודים החדש שלי הוא השטחים האינסופיים של מדינת ישראל. חרשתי את הארץ מקצה לקצה ולמדתי לאהוב תחומים רבים שמעולם לא עלה על דעתי שאתחבר אליהם כגון: גיאולוגיה, זאולוגיה, בוטניקה, היסטוריה, ארכיאולוגיה, ארכיטקטורה ועוד ועוד. מהיכרות עם עצמי, הבנתי שאם אני מצליח להתחבר ולהתלהב מהתחומים הללו, אני גם יכול לסחוף אחרי את כולם!

באחד הימים הראשונים של טירוף הקורונה, צללתי אל העבר ופתחתי את קופסת הסתרים שלי, זו שמופיעות בה כל פיסות הנייר עליהן כתבתי סיפורים במשך השנים ונתקלתי בקטע שנקרא ״הרפתקה חדשה״ – אז הכל התחבר לי כסגירת מעגל מופלאה.

התאונה בסיפור היא מטאפורה מושלמת להרפתקה בת שלוש השנים בה פתחתי את משרד השיווק. הילדים האבודים הם אותם אלפי לקוחות שבילו בעסקי במשך השנים, אלו שסמכו עלי שאדאג להם לחוויה ייחודית בכל ערב וערב ורובם הפכו עם השנים לחברי הטובים, מעין משפחה גדולה ומופלאה. הם התבגרו מאז, הם כבר לא ילדים שמחפשים חוויה ייחודית ומשוגעת עד השעות הקטנות של הלילה. חלקם התחתנו והקימו משפחה לתפארת, חלקם עדיין רווקים וסביר שכולם פיתחו תחומי עדיין חדשים ומרתקים.

אז פיטרפן חי וקיים, הוא הבין שהעולם האמיתי יסתדר גם בלעדיו. הוא חוזר חכם יותר, יצירתי יותר וכן, אולי קצת בוגר יותר אבל מוכן לשוב ולייצר חוויות ייחודיות שיתאימו לכולם והכי חשוב, יעלו לאנשים חיוך על הפנים ויחזירו לו את הזכות להגשמה עצמית.

נבוך אך מאושר דניאל קופר – קופרפן – מורה דרך

0 תגובות

שלח תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אותך גם

חווייה קולינרית ייחודית

חווייה קולינרית ייחודית

סיור קולינרי - חוויה קולינרית תרבותית סיור קולינרי מאפשר לטעום, להריח ולחוות מקרוב את התרבות, הסיפורים והטעמים האמיתיים של כל עיר ואזור. אם אתם רוצים להכיר לעומק את המטבח ואורח החיים במקום שאתם מבקרים בו - סיור טעימות הוא הדרך הטובה ביותר לעשות זאת.בואו נכיר קצת טוב...

קראו עוד
גן בזלתון – קיבוץ עין הכרמל

גן בזלתון – קיבוץ עין הכרמל

המלצות לטיולים בצפוןחייב להמליץ על מקום קסום ששוכן לו בחוף הכרמל, קריית אמנים מדליקה שעשוייה להיות תחנת עצירה מרעננת כמו גם תכנון לבוקר/צהריים של כיף. לצד סדנאות מגניבות של יצירה, בהם אמנים כשרוניים מציגים את יצירותיהם ומייצגים אומנותיים מסקרנים, יושב לו גן בזלתון, גן...

קראו עוד
המלצה לטיול יומי בגולן

המלצה לטיול יומי בגולן

המלצה לטיול יומי קסום בגולן - גמלא שמורת טבע גמלא היא שמורה קסומה במרכז חלקו המערבי של רמת הגולן, ביקור בשמורה ילווה בחוויות רבות, היסטוריה יהודית וטיול רגלי שופע פריחה ובסופו מפל מהמם ביופיו. על מנת להינות מכלל האטרקציות באתר, הייתי ממליץ על תכנון זמנים של 4-5 שעות....

קראו עוד